5.10.08
יש רגעים בחיים שלעולם לא שוכחים.
יש אפילו נדירים אף יותר, אלו שבו בזמן ידעת כי תנצור אותם לנצח, במונחים אנושיים.
טיול הוא ציפייה לאוסף רגעים שכאלו.
ואם חווים אחד ביומו הראשון של הטיול לרוב מייחסים זאת למזל עילאי.
לי היה אחד כזה, אבל אין שום קשר למזל, אולי למזל רע.
בחרתי הקיץ הזה, בין עוד שנה באוניברסיטה לרעותה לטייל בטנזניה.
זה אני, בעולם שכולם שותים בו קוקה קולה, תחת לחץ פיסי מתון, הכי מיינסטרים שהייתי מוכן להיות זה לטעום פפסי.
קיימים לא מעט חששות. זו מדינה שאדם לבן (Mzungu) הוא חתיכת אטרקציה בפני עצמו.
הליכה ברחוב מזכה אותך בכמות מבטים שבקלות יכולה להתחרות בכמות הפלאשים שמקבלת בר רפאלי על השטיח האדום.
עבורנו, בני האדם, כל שינוי מלווה בחשש. אנחנו לא רואים טוב באפילה ולא סומכים על חוש המישוש ולכן אוהבים מקומות מוכרים, מוארים היטב.
עליתי למטוס של אתיופיאן אירליינס. נפרד מהמדינה מוארת ומוכרת היטב שלי. טיסה לאדיס אבבה ומשם טיסת המשך לשדה"ת קילימינג'רו עם חניית ביניים בניירובי.
בטיסה יושבת ליידי דוקטורנטית (באוניברסיטה עברית) לארכיאולוגיה מדרום אפריקה. 4 שעות דברנו, ואין לי מושג לשמה. אולי הסימן הכי מובהק לשיחה טובה.
נוחתים באדיס. כל מי שממשיך לטנזניה מתקבץ כאילו היינו טיפות כספית על משטח טפלון.
ספירה זריזה ואנחנו 12 ישראלים כחול לבן בדרכם לספארי בליבה של היבשת השחורה.
טיסת ההמשך, עצירה בניירובי. כמו קו 5 של דן, הטייס עוצר, מכריז על תחנה ולמעשה רוב הנוסעים יורדים.
נוחתים בקילי. כולם מנצלים מונית ששולמה מראש שלוקחת אותנו למשרדים והזרועות המחבקות של סבסטיאן. מין מקביל של "סוויסה" מנפאל בשלבים הראשונים של ההתפתחות האבולוציונית של נותני השירותים לישראלים.
אני רוצה לצאת כבר למחרת ומשובץ עם שלי, ג'ון וקייט. אוזים (אוסטרליים) שלושתם, ממלבורן.
לפני פיזור למלונות, שהרי השקיעה קרבה וכתייר לבן באפריקה הטיול שלך נע משעה אחרי הזריחה לשעה לפני השקיעה, קבענו כולנו להיפגש ב- 19:00 במסעדת "יוקרה" מקומית – "לה בלה לונה" לחגוג את ראש השנה כהלכתו.
12 ישראלים שטסו 10 שעות מחזיקים תפוח בדבש במסעדה "איטלקית" בלב אפריקה המזרחית.
וכמו שאנחנו, מחויכים, כיפה לראשנו, ברכה מאולתרת בפינו ודבש "יד מרדכי" על לשוננו נכנסת בסערה קבוצה של 6 אנשים. הראשון, אקדח בידיו מייד משמיע את צליל המחלק שנע על גוף המתכת – דריכה של כלי נשק, ברכה מקומית לשנה החדשה. עברה חצי שעה מאז הזמנו את האוכל, ואני בחצי הכחשה מודעת אומר לעצמי שזו, גם אם מוגזמת, דרך מקורית להגיש אוכל. שניייה לאחר מכן, כשהמלצר שותת דם מוטח לרצפה אני מתנפץ חזרה למציאות
12 מטרות "עשירות" מצוות לשכב מתחת לשולחנות – "Play Dead". וכמובן להושיט כל מה שיש לו ערך.
והחברה האלה מיומנים להפליא. כלומר אין פה פליאה, אלא…
יש לי כבר ניסיון מסויים במקומות שכל אדם מערבי מסומן כמטרה. פיג'י כזאת וגם נפאל ותאילנד במובן מסויים. מכאן שהתסריט עבר לי בראש פעם או פעמיים במהלך הטיולים שלי. לכן תמיד יש לי משהו בכיס לתת לשודד מזדמן. משהו שלי , בחסרונו, לא יהרוס את הטיול ואותו ישלח מעליי "עשיר" ממה שהיה לפני שנפגשנו.
ההיגיון פשוט, לרוב שודד הוא עצבני, לחוץ והכי גרוע חמוש. וכאבן כבדה על שפת מדרון תלול סופה להתגלגל, כך שברור שאני מעדיף שז יקרה במדרון אחר ולא בשלי.
כמו במקרהשל פושט יד, אל תשיב ידו ריקה.
רוב כספי היה חבוי במקום אחר (גרב כסף, הגרב שלך, לירון) ולא בכיס. אני יושב משמאל לראש השולחן, וכבר באדם הראשון שהם חיפשו עליו הבנתי שהם מכירים את כל המקומות, הם פגשו תייר או שניים בעבר.
אני מתחת לשולחן, השני ב"תור", השודד כבר מאחורי, ביד ימין אני עושה תנועות של חיפוש ארנק בכיס, בזבוז זמן שמעסיק את עיניו, ביד השניה אני מסיר את שרוול הכסף מהרגל ונועץ אותו ברווח בין שני השולחנות מעליי, כיס לבן בין מפות צחות. ככה ניצלו 1200 דולר. כך ניצל הטיול שלי.
הם סיימו לעבור על פני כולם. וחזרו לסבב שני. את המצלמה שמתי בין רגליי כך שהיא שרדה את הסבב הראשון. הנרתיק שחור וכך דם המצלמה, ככה שלא יכלתי להחביאה. הם שוב פנו לטל, שישב מימין לראש השולחן, והרגישו במישוש חגורת כסף למותניו, והענישו אותו בדקירת סכין בכתף, על "בזבוז זמן". כיוון שלא מסר אותה בפעם הקודמת. כך שהוא "הפסיד" 3000 דולר, והרוויח "צלקת" רק בגלל שהם הרגישו שהם הפסידו מעט זמן. הלחץ אפף את כולנו מתחת לשולחן. מסרתי את המצלמה וזכיתי למכה הגונה בגב. לא משהו שהאדרנלין נתן להתפתח לכאב.
הם הלכו, שנייה של התאוששות, להסיר את נשל חוסר האונים, ורצתי החוצה למצוא רכב שייקח אותנו מכאן. ראיתי כי גם השומר זכה לחתך בידו.
נהג המונית המקומי סירב להסיע אותנו. חזרתי לקבוצה, קצת לנסות להרגיע ולנסות למצוא פתרון לנסוע משם.
שוד זה משהו מוחשי שאתה מוכן לו, לפחות מנסה. במיוחד במדינות עולם שלישי, שהכיס שלך שקול למערת הקסמים של אלאדין.
בפיג'י ניסו ל"קטוף" את הפאוצ' שלי בסמטה אפילה. אלו היו 2 נערים עם סכין, שחיפשו מטרה קלה. קצת "אי הסכמה נחושה" מתובלת בריצה מהירה והם הלכו.
אבל כלום לא מכין אותך לאקדח שלוף וצליל הדריכה מול הפנים שתחילתה של שנה חדשה.
מצאנו נהג, 12 איש במונית של 8 בצפיפות. בהערכת נזקים מהירה השלל שלהם היה מעל ל- 6000 דולר, מצלמות, פלאפונים, כרטיסי אשראי ופספורטים.
במלון יצרנו קשר עם משרד החוץ בשל אבדן הפספורטים (תודה אבא). בהמשך ליוויתי את טל למרפאה המקומית, הוא קיבלת את המזכרת שלו מהאירוע, 2 תפרים. דו"ח העובר ושב שלו מסתכם במינוס 3000 דולר ופלוס 2 תפרים. מחיר יקר לתפר, במיוחד שהחשש מהמקום (תנאי הסניטריה במרפאות, ציוד חד פעמי והקללה של העולם הזה – איידס) הביא אותו גם לרכוש עוד בארץ ערכת תפירה ומזרקים לשימוש הרופא המקומי.
המשכתי עם סבסטיאן לדווח על האירוע בתחנת המשטרה, שנראתה לקוחה מהסרט "השוטר אזולאי".
כשמגיעים למקום חדש, רמת הביטחון ירודה. בתחילה נזהרים מאוד, לומדים את המקום, האנשים, הלך הרוח, קצת מהשפה המקומית.
מנסים להיטמע, כמה שפחות בולט כך יותר טוב. ואז , אט אט, הבטחון בעצמך ובמקום עולה.
האירוע הזה פשוט ריסק את הבטחון כמעט לכולם ולכן רובה של הקבוצה פשוט רצו לחזור למקום מוכר, ארצה.
המדינה שלנו מתעוררת מחדש שיש מישהו לעזור לו, מנערת כל סימן לאבק בירוקרטיה או שומנים מיותרים של אדישות, וכבר בבוקר היה פה מישהו שסייע לכל מי שרצה לחזור על צעדיו ואיבד את הפספורט או זקוק לכל סיוע.
מבחינתי, כשהבוקר הגיע, וכמו שה"תרופה" לטייס שנטש את המטוס זה פשוט לעלות כמה שיותר מהר למטוס אחר מבחינתי זה אומר כמה שיותר מהר לטייל. כלומר ספארי ועכשיו.
אין לי כבר את מקור הבטחון של התייר המערבי – כרטיס האשראי ולכן אני חייב לקצר את הטיול בגלל מחסור בכסף. קפצתי למשרדי חברת התעופה וקצרתי לשבועיים וחצי, ספארי, יום מנוחה, טיפוס על ה"גג של אפריקה" – הקילימנג'רו, מעט התמהמהות בסביבה וחזרה הביתה. "זנזיבר" תמתין לפעם אחרת, כשקבלת הפנים תהיה יותר עדינה.
מהמשרדים, יחד עם ה"אוזים" יצאנו לכיוון אגם מנייארה – Lake Manyara.
המתכון פשוט, 4 מטיילים, מדריך וטבח בג'יפ טויוטה לנד קרוזר אחד. המדריך שלנו, Swally והטבח, Amani.
עצרנו בדרך בחנות צילום, קניתי 3 פיסות נוסטלגיה. סרטי צילום – "פילם".
בשנים האחרונות צילום הינו התחביב העיקרי שלי. ובטיול, המצלמה היא הציוד הכי חשוב של המטייל, בקרב צמוד מאוד עם היומן, לפחות לדעתי.
שהרי אין דבר אחד על פני האדמה שהשכחה לא תמחה אותו או הזכרון לא יעוות אותו ואיש לא ידע איזה צורה ילבש בעתיד.
ורק תמונה היא פיסת חוויה מוגנת מפגעי הזמן, אישית אמנם, אך אובייקטיבית. אובייקטיבית מנקודת מבט סובייקטיבית.
למזלי, בתכנון היה צלילה בזנזיבר. מה שאומר שיש לי מצלמת פלסטיק תת מימית. אז זה מה שיש, מצלמת פילם 28 מ"מ קבוע. פשוט, זול וכמו הטיול והחוויה – חד פעמי.
מצלמה ויומן הם הלב והנשמה של הטיול.
אומרים שבמסעדה טובה לא זוכרים את המנה הראשונה. השף מצליח בכל מנה לקפוץ מעל סף הריגוש שהוא קבע במנה הקודמת. הטובים באמת, מתחילים כבר מהתחלה ברף גבוה מאוד ומסיימים באובדן זכרון וחושים כליל.
ככה שהיום, 7 ימים אחרי, אני לא כ"כ זוכר את אגם מניירה. והאירוע בכלל היסטוריה. זה לא שהאגם היה רע, רק שאף אחד לא זוכר את המרק אחרי 500 גרם אנטריקוט.
למעשה, בדיעבד, ואופיר, אתה תבין אותי פה, כמו שבמסעדת אכול כפי יכולתך כשמגיעים לבשר האמיתי אתה מצטער על כל זוג כנפיים או טיפת נוזל שהחליקו בגרון. טעימים ומרווים ככל שיהיו.
ככה שלהבא פשוט לדלג.
מהזכרון המעומעם, אני זוכר קופים כחולים זעירים מבצעים רולטת כביש מלפני הג'יפ. אני זוכר את סוואלי מתקשר עם הבבונים בסדרת צלילים לא מובנים.
הבבונים, בגלל שהם כל כך אגרסיביים, אף אחד לא מתעסק איתם – לא חשוב כמה קטן אתה, אלא כמה גדול הצל שאתה מטיל.
ביציאה מהסבך קל לזהות עצמות וגולגלות פזורות בכל המרחב. סימן לחלשים שלא שורדים.
זיהיתי גם גאנו, באפלו וחזיר יבלות (Warthog) – פומבה במלך האריות.
עצרנו אצל החיה הקטלנית ביותר לאדם באפריקה (מלבד היתוש) – ההיפופוטם.
בנהר הזמבזי, זמביה ההיפו סיגל לעצמו הרגל מגונה של קיפול קאנו ל-2 בשילוב לעיסת אדם לשם ההנאה.
גם הרגלי היגיינה משובחים אינם חלק מאורח החיים של החיה הזו. כך שעם חוש ריח סביר קל לשמור מרחק.
מאחורי, מדריך של ג'יפ אחר ירה לאוויר: "תל אביב, ירושלים, חיפה וכו'…". מיד הסתובבתי, המדריכים הללו מצויידים בחושים חייתיים לגמרי מיד בירכו אותי ב"שלום".
המדריך סיפר שגר בישראל, ואהב אותה מאוד. ואפילו סיפר על החברה שלו – אתי בן שימול מקריית אתא.
משם חזרנו לאתר האוהלים. בדרך החוצה, על ספר האורחים כתבתי את המסקנה שכאן חודרת מיידית למוח, ומהר אף יותר מאשר חיוכה של נערה יפה חודר ללב – You'd better run fast, real fast.
במחנה המתינו לנו אוהל לי ולקייט, ואוהל לג'ון ושלי. בשולחן צלחת פופקורן וארוחה שאמני הכין. נשארנו 4 שעות לדבר בשולחן. הורדתי כל פיסת חלודה מהאנגלית. ככה זה, שנתיים אני מדבר בהרבה מספרים ואותיות לטיניות / יווניות ומעט מילים.
תמיד עולה העניין של ישראל. אני מוכן תמיד עם תשובה, כמו נמר במארב. בגדול, ישראל פשוט סובלת מ- Bad PR. קצת סיפורים והנה עוד 3 אנשים שיגיעו להריח את קדושת ירושלים בעליות הקסטל, יוכלו לשמוע את המחשבות במדבר, להבין על מה כ"כ קשה לישראל לוותר לסוריה, אפילו תמורת שלום, בצפון ולקבל תחושה של בית, אוסטרליה, בחופי תל אביב.
העניין הוא שישראל, לעיניים שטופות ה- CNN שלהם מתוארת כמשהו שדומה יותר לאפגניסטן. הקונץ פטנט הוא להראות להם כמה למעשה אנחנו דומים להם, מערביים עם MTV, אינטרנט ומקדונלד'ס.
עם לימודים באוניברסיטה, עבודות מזדמנות ובחורות תכולות עיניים בלבוש מינמלי. החבילה המערבית, לא הערבית.
למחרת נסיעה ארוכה ארוכה לסרנגטי. פיסת עולם בגודלה של ישראל לערך שקפאה איפשהו במרדף האנושי אחרי הירוק של הדולר ונשארה נאמנה לירוק שמביא הגשם.
בדרך צפינו ב- Ngorongoro, מתאבן להמשך. מדובר בהר געש שמרוב אגו התפרץ התפרצות שגרמה לו לקרוס פנימה, אל תוך עצמו, מה שיצר מכתש עצום.
המשכנו לסרנגטי, והתחלנו במה שנקרא – Game Drive. נסיעה בג'יפ ותצפית על החיות.
סוואלי פשוט מדהים, מישהו שתל עיני נץ בגוף אנושי כ"כ חייכן, אדיב וידען. הבחור יכול לכתוב ביוגרפיה למחצית מהחיות בסרנגטי ולאתר חיות ממרחקים שאנחנו אפילו עם משקפת לא יכולנו לראות כלל.
מה שגרם לי לומר לו:
Swally, When we get back to Arusha I'm taking you to see a Doctor. Something is definitely wrong with your eyes.
כבר בערב הראשון זיהינו צ'יטה מגינה על טרפה. החיה היבשתית המהירה בעולם היא לא מוצלחת אבולוציונית. חלשה מכדי להגן על טרפה ומצליחה במרדף אחת ל-4 פעמים.
מה שאומר מוות ברעב לעיתים קרובות, קרובות מדי.
בדרך חזרה למחנה סוואלי זיהה מ- 1.5 ק"מ רעמה של אריה. תנו לזברה / גאנו עיניים כמו של סוואלי והחתולים היו הופכים לצמחוניים מחוסר ברירה.
אחרי הארוחה של אמאני הולכים למקלחת, להוריד מעט מהאבק שיישאר עוד שבועות רבים עימי. עיני צבוע ובפאלו נוצצות באפילה החפה מכל אור מלאכותי, עירוני מלוות אותי. הסרנגטי, שמורה של 24 שעות ביממה.
באוהל, שירי ערש "טבעיים" מלווים אותי ואת קייט. יללות תנים, צחוק מתגלגל של צבועים, שאגות אריה, אנחות בפאלו ורעש הלעיסה של כולם.
במדינה שלנו, שחונת חיות טורפות אין לנו כבוד לחיות שנובע מפחד.
קייט ממדינה שטובי בניה נופלים קורבן לתנינים, נחשים, כרישים וכו' פשוט הייתה מלאת יראה וביקשה שלא אשאיר אותה ערה לבד, מה שאומר שמחוסר הפחד ישנתי כמו תינוק אבל מעט מאוד.
בבוקר הבנו שלג'ון ושלי חוויה דומה וכולנו התמלאנו צחוק מהחוויה הקולית.
משייטים בג'יפ ברחבי הסרנגטי.
אומרים ששום אדם לא חצה את אותו הנהר פעמיים, אני די בטוח שזה תופס לגבי השבילים חרוכי הגומי של הסרנגטי.
היכן שפני שעה קלה רק הרוח נתנה אותותיה בעשב, הרי שעתה אלו 4 לביאות המכופפות אותו.
עם מעט סבלנות, שהיא שם המשחק, אחרי 20 דק' רק הג'יפ שלנו נותר והלביאות כיבדו אותנו בהליכה קלילה לעברנו.
מטר ממני, הקטלנית שבחיות הסרנגטי ואני פונה לסוואלי ספק בצחוק ספק ברצינות ומבקש לרדת, רק ללטף.
בהמשך 2 צ'יטות סוקרות את הסביבה, הכל זמין, כאילו היו ילד בחנות הסוכריות, לאן שתביט סוכריה / חיה.
שלי התאהבה קשות בחזיר היבלות – פומבה. הזהרתי את ג'ון שאם היא תמצא אחד כזה שמדבר אנגלית, אפילו שבורה, הוא יצטרך למצוא לעצמו אוהל חדש.
מדובר בחיה המכוערת בטבע, משהו שלעומתה הצבוע נראה אלגנטי כמו גבר איטלקי ביום חתונתו.
ועדיין רק אישה יכולה לעטוף את היצור בכל כך הרבה אהבה. גנים של אמא.
מזל שהציוות שלי לאוהל היה קייט, גנים של בחורה.
עם סף ריגוש שהתחיל בשוד אלים ביום הראשון, הסרנגטי בקלילות של אותו שף מצטיין מנתר מעל לאותו רף במתקפה כוללת של ריחות, צבעים ומראות שפשוט משליטות סף חדש לחושים שלי.
באפריקה יש מונח שידוע בשם The Big Five:
אריה, נמר, פיל, קרנף ובפאלו.
ראינו 3 מהם, את הנמר והקרנף ממש קשה לראות.
בסרנגטי לא סביר לראות קרנף, אבל נדיר לראות 2 חיות אחרות:
נמר, Leopard ו- Serval Cat. ברק לא מכה פעמיים ,כלומר אם קרה משהו רע, עכשיו יש אשראי פתוח לדברים טובים. עד רדת הערב ראינו 3 נמרים ואת החתול הזה במהלך ציד. סוואלי זיהה אותה בעלטה שבה העיניים שלנו רגילים לתאורת רחוב או נורת שולחן בלמידה ארוכה אל תוך הלילה.
לפני שאמרנו הלל על היום, סוואלי לקח אותנו לבריכת הסרחון, או כפי שהיא נקראת כאן – The Hippo Pool.
יש הגדרה חדשה לאינסוף, המרחק בק"מ שבוא צריך להימצא הרחק מבריכה כזו כדי לא להריח אותה.
מזל שריח עדיין לא עובר בתמונות.
שוב יורד הלילה ובפאלו מלווה אותי בעיניו לשירותים במה שיתברר כמבט פרידה.
לילה קר ורטוב, מה שאומר שאין מקום חם ומזמין כמו שק"ש זוגי באוהל שעל דפנותיו מרקד הגשם לרקע הפילהרמונית של הסרנגטי ולצדך אוסטרלית עם מבט חושש ומזמין.
ובדיוק כשהיום שלי מגיע לקיצו, שם בג'ונגל המלחמה רק מתחילה. וכמו במזה"ת גם בג'ונגל אין מקום לחלשים.
משחק טורפים נטרפים.
בבוקר יוצאים מוקדם 6:45 כדי להרוויח מעט משאריות הלילה. יוצאים מהמחנה פונים ימינה וק"מ אווירי מאוהל שלי אנחנו נפרדים מהעיניים שליוו אותנו 3 לילות למקלחות. 3 לביאות ו-2 גורים טרפו את הבפאלו לועס הדשא ונוצץ העיניים. ה"סטוקר" שלנו.
כשאריה טורף הוא מתחיל תגובת שרשרת כמו ילד שבונה מבוך מקוביות דומינו. כולם מגיעים לאכול, דבר לא ישאר, דבר לא יבוזבז.
כשמדברים על כאוס אנחנו משתמשים בדימוי של ג'ונגל. "זה ג'ונגל שם בחוץ" לעולם בלי חוקים. אבל המציאות הפוכה. החוקים ידועים לכל, פשוטים ולא ניתנים לכיפוף – חסיני "קומבינה".
הלביאות, אמנם, טרפו את הבפאלו, אבל אין פה שום דבר אישי.
אין פה כוונה לפגוע מתוך אינטרס או זדון. חוסר ריכוז, "חלש לרגע" ואתה מחוץ למשחק, לא תזכה לראות את הזריחה. זה לא ינחם את הבפאלו אבל…
זה עולם שאין בו רחמים וחמלה. זה עולם שאין בו צורך ברחמים, כי אין בו רוע.
שוב, במזל ששקול לטופס לוטו מנצח, זכינו לראות נמר משתזף בצמרת העץ. חזירי יבלות שנטעו אושר בשלי ועוד רגעי חסד של ליטוף מחוספס מהשמש האפריקאית בסרנגטי.
למחרת, עוד יום של שגרה בלתי צפויה בסרנגטי ולאחריו נפרדנו מהסרנגטי, ונפרדתי מקייט, בחצי דמעה וחיוך שלם, שממשיכה עם קבוצה אחרת בסרנגטי.
"רומני" הטיולים הללו, תמיד נגמרים בתלישת פלסטר ואף פעם אי אפשר להיות מוכנים, גם אם לא מביטים.
ג'ון, שלי ואני המשכנו לנגורוגורו.
ביום חמישי לפני הטיסה הייתי בהופעה של פול מקרטני. השריד האחרון מהחיפושיות. ברגע שהוא ירד מין הבמה, בלי קשר לאיכות ההופעה עצמה (מדהימה) הרגשתי שאני נפרד מחתיכת היסטוריה. ממשהו גדול מכדי להיות מתואר בכתם של עופרת על דף מנייר עץ. התחושה זהה בפרידה מהסרנגטי. זו ההיסטוריה של האדם. כדי להגיע לכביש האספלט המהיר של החיים המודרניים שלנו חצינו את השבילים רווי האבק הללו של הסרנגטי.
שרדנו את זה, וכצופה מהצד קל להעריך ולהבין את הקושי וההישג המדהים של "לשרוד את הסרנגטי". בהחלט, אולי המרשים בהישגי המין האנושי.
וכמו אותו מקרטני, שחזר להדרן, קינוח, לקנח בו את דמעות ההתרגשות והפרידה, סוואלי דאג לקינוח שראוי ל-5 כוכבים במדריך מישלין למסעדות.
אריה זכר על סלע בודד לרקע השמיים של הסרנגטי ובתנוחה מלכותית. אפילו השמיים, כתפאורה תפורה מראש, נתנו תחושה של משהו גדול באוויר.
אולי מעולם לא חסר לי משהו כמו שחסרה לי מצלמה באותו הרגע. תמונה כזו ומבחינתי יש "וי" על טנזניה. האריה נתן לי מעין הזמנה לחזור, עם מצלמה. אני אחזור.
ק"מ מאוחר יותר גילינו עלה ממתלה הג'יפ שנחתך. כמו שטיפה חוצבת בסלע גם חיטוטי הדרך קרעו, אט אט שבב אחרי שבב, את פיסת המתכת הזו שבכל יום נושאים בקלות את 2.5 הטון של הג'יפ.
תופעת טבע, סרנגטי חזקה אף מהמודרנים שבכלים של האדם.
לדוגמה, בכל מקום יש ערימות חול של טרמיטים. לרוב מתעלמים מהם. גובהם לעיתים הוא 3 מטר.
נחזור למספרים, שם אני שוחה כדי להבין את ההישג.
נניח שגובה אדם ממוצע הוא 1.5 מטר. הבניין הגבוה בעולם הוא לערך 600 מטר. כלומר 400 פעם קומתו של אדם ממוצע.
גובהו של טרמיט הוא 5 מ"מ ביום שטוף שמש ואני מגזים. כלומר התילים שהם בונים הם מעל ל- 600 פעם קומתם. מה ששקול לבניין של ק"מ. וחשבנו שאנחנו מתקדמים…
סוואלי ואני אלתרנו מגומי וקוביית עץ משהו שיחזיק את עלי המתלה. שום חיה לא מאלתרת כמו האדם.
אולי כדי לשרוד לנצח צריך לאלתר זמנית. משהו שהחיות הללו לא מסוגלות לו.
כולי התפעלות מסוואלי, רב תושייה, שקט ובטוח בעצמו. אמרתי לו שאני אחזור ועוד ניפגש. הוא הזכיר לי את רופא העיניים.
בדרך להפתעתי, הרבה טויוטות תקולות.
באחת העצירות, סוואלי עזר להטעין מצבר של ג'יפ שהאלטרנטור שלו שבק חיים. זה הגיוני כמו לנסות לאגור מים במסננת.
אבל לא רציתי לעצור את הרצון הטוב של סוואלי.
בצד עמד לוחם מסאי צעיר. נער כבן 16 מרשים, חזק ונראה עמיד לכל פגעי הסרנגטי.
בתחנונים הצלחתי לרכוש ממננו את המצ'טה והצמיד שלו. אבי, ישראלי מג'יפ אחר קנה את הרומח שלו. אני משלם יותר בשביל לשמוע את הסיפור מאחורי הצמיד והמצ'טה.
אך אין דרך לתקשר מלבד לחיצת יד מלאת ההערכה. מצ'טה וצמיד אמיתיים מהמסאי ולא "משווקים" תרתי משמע. את ההיסטוריה שלהם אני אוכל לכתוב כרצוני, כמו כל היסטוריון טוב.
אבי, שמנהל את ה"דיקסי", תחנת עצירה מסורתית מערבי שתייה תל אביביים, ואני קבענו על ערב בשר וחיתוך באמצעים של לוחמי מסאי.
הגענו למחנה השינה ב- Ngorongoro. המנה האחרונה.
התוודענו לג'ון, הפיל המקומי ואוהל שהותקף ע"י פומבה בגלל אוכל שהיה בפנים (בזמן שאנשים היו בתוך האוהל). מימין, צמוד לאוהל ישן אדם הנוחר למוות שכל המהומה האפריקאית הזו גרמה לו לשנות תנוחה לכל היותר. אין חיה אדישה מהאדם.
מה שמצחיק, שדיסני פשוט דרסו את זכויות השפה הסוואהילית על שמות החיות. גיבורי הסרטים שאנו מכירים אלו שמות החיות בסוואהילית: טמבו – פיל (אצל דיסני דמבו), סימבה – אריה, פומבה – חזיר יבלות וכו'…
בבוקר קמנו ויצאנו למכתש, מעין ספארי בליבו של הר געש. בית כלא לגנטיקה של מיליוני שנות אבולוציה.
מה שהביא אותי לשאלה, מה עושה החייה בחייה?
למה אריה חי, עבור מה טורח לאכול כל כך הרבה הפיל? ממבט צד זה נראה שהם לכודים במעגל של אוכל שינה ובין לבין צאצאים.
זה לגמרי שקול לשאלה האנושית למה לקום בבוקר?
זו השאלה שיצרה את העולם כפי שאנו מכירים אותו, הדתות, התחרות, האמונות התפלות, המירוץ לכסף, האגו האנושי, המלחמות וכו'…
אין לי תושבה, בטח לא במייל, בטח לא לי…
מבחינתי, המסע לגלות את התשובה שווה את הקושי ואלי אף מתעלה על הידיעה.
האמצעים מקדשים את המטרה, ברכת הדרך חשובה מהיעד, הסיפור חשוב ממוסר ההשכל אם תרצו…
בכלא המדהים הזה שוב חיות, צמחים ועופות מכל המינים (אושר, את חייבת להגיע לכאן יום אחד).
ראינו אחד, קרנף שחור, חיה שעומדת בפני הכחדה. ישנם אולי 50 פרטים בטנזניה. מעט יותר בשאר העולם. תת מין של החיה הזו נכחד לגמרי.
אבא שלי אומר בהקשרים לגמרי אחרים, שדבר לא נמשך לנצח. זה בד"כ מלווה בסיפור על נעורים, נערה, רגע שיא או הצלחה.
הקרנף הזה כנראה לא ימשך לנצח וזה בגללנו.
הוא היה שם לפנינו אבל רק בגלל מרדף אחרי פלומת השיער הצפופה (אכן, זהו לא שנהב, אלא שיער) בקצה חוטמו הוא לא יהיה שם יום אחד לראות את הזריחה.
יש המון רגעים בחיים שהם רגעיים ודווקא זה הופך אותם למיוחדים. אבל יש דברים שצריכים להיות תמידיים. משהו שאנחנו יכולים לראות וגם ילדינו וכו'…
אני מקווה שהקרנף יהיה אחד מהם, וגם כל הפארקים הללו. בסימן מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. אם הם יעלמו, אנחנו בשביל הלא נכון.
אני וג'ון כיננו את הפארקים הללו בשם – Divined Piece Of Land.
נפרדנו גם מהמכתש לאחר יום וחצי.
בהחלט ארוחה שקשה, עד בלתי אפשרי לזכור את המנה הראשונה.
בדרך חזרה שקט, ירידת מתח אחרי חוויה עצומה. כל אחד שומר את מילותיו לעצמו כאילו מפחד שכל מילה שתיאמר תיתן כנפיים לזכרון מהחוויה…
חזרנו לארושה, קבענו ארוחה ל-3. במלון עצמו הפעם. ג'ון, שלי ואני, להיפרד.
טיול הוא גלגל של חוויות חדשות ופרידות, מהם ומהאנשים.
הם ממשיכים לקנייה. אני נשאר פה בארושה. שורף שעה על המייל הזה.
בלילה קורא 10 סיפורים קצרים של המינגווי ותוהה על מה המהומה (אני כנראה מפספס משהו בסיסי, בטח בגלל חוסרים מספרות בתיכון).
צובר ביטחון במקום, באנשים, בי.
מחר, נצא לטפס את הקילימנג'רו. אחרי עבודה לעיניים משהו גם לרגליים.
ובטח יהיה עוד סיפור טוב לספר…
אין לי תמונות. בניגוד לעולם ה- Instant הדיגיטלי של היום הפילם מייצג עולם אחר. של סבלנות, ציפייה והמתנה שהם לא חשובים פחות מהתוצאה.
מקדונלדס מול חמין של שבת, סרנגטי מול תל אביב. שיעור שלמדתי כאן על המקום בו למדתי, והכל בגלל שמישהו לקח לי סממן של המקום ממנו באתי, מצלמה וכרטיס אשראי.
לא נורא, בקלות יש פה 1000 מילים מחפים על כל תמונה.
לי, השנה התחילה כמו דבורה,
ליקקתי דבש מייד אחרי העקיצה.
שנה טובה,
Kwaheri.
רועי אביטל
אין שכל אין דאגות
אחרי צבא, לפני אזרחות 
איזו חוויה.
משהו שבאמת נצרב.
התמונות נהדרות והכתיבה מקסימה וחודרת.
הדר.
התמונות מדהימות, איזה מקום מיוחד.
כיף לקרוא ולחוות.
לירון.
אחלה טור, אחלה תמונות ואחלה אבחנה: כשאין רוע, לא צריך רחמים.
פשוט נהנתי לקרוא !
התמונות מעולות 🙂
כתיבה סוחפת, מרגשת, שהעלתה בי לא פעם חיוך.
רק צלצול הטלפון הזכיר לי פתאום שאני בלב הציוויליזציה ושהחיה היחידה פה זה ה"עכבר" של המחשב…
עושה חשק לטייל..
תמונות מדהימות
חתיכת מסע. צילומים מדהימים. עשית לי חשק לנסוע לספארי כזה.
נקרא שבמקומות האלו נפתח בך משהו. נפתח אל הפלא, אל הלא- מובן, אל החידה. הדברים שהם מחוץ ליכולת של השכל, של המחשבה לתרגם. וגם לחוות את הזמניות, את התנועה שהיא בלתי נפרדת. שאין בה מקטעים אלא זרימה – שרק השכל מחלק.
בחיות האלה אין רוע, כמו שבבני אדם בעצם אין רוע. בבני אדם יש בלבול ופחד. בדרך כלל אני לא זוכרת את זה ככה. גם אני כמוך מאמינה שבני אדם הם רעים והעולם הוא לא מקום בטוח.
וגם – את האישי אנחנו ממציאים. שום דבר לא אישי.
והכי אהבתי – הצילום של הדרורים, המסאי, האריות, ההיפופוטמים, הבופאלו. איזו עוצמה צריכה להיות במפגש עם החיות האלה – לא במקומות סגורים, אלא בשטחים הפתוחים. אני לוקחת את החוויה העוצמתית שהיה לי במפגש עם הביזון בגן החיות בברנו, צ'כיה ומכפילה אותה בכפולות של חזקה ונוגעת במה שעברת שם. הייתי צריכה להחזיק שם את עצמי לא להתנפל על החיה הזאת בנשיקות. כל כך מבינה את הרצון שלך לרדת וללטף את הלביאות…
תמונות מדהימות והכתיבה שלך נהדרת, הרגשתי כאילו אני שם.