הלכה הציפורן, נקרעה הנעל, הבחורה השאירה אותי עוד שבוע ואני מבסוט…

8.10.06

שלוש…

עברו עוד כמה ימים וק"מ תחת הרגליים…

חזרתי מקטמנדו ומשם דברים התגלגלו קצת שונה ממה שמתכננתי אבל בטח לא פחות טוב.

דבר ראשון אחרי ה- EBC תאוות הבשר דגדגה ובעצת חבר טוב פניתי ל- Everest Steak House בקטמנדו.
קילו של בשר כ"כ טרי שכאב לו שנגעתי בו במזלג – אז עברתי לידיים.

את הימים העברנו בסגנון "גאידמק", אוכלים מה שבא לנו כמה שבא לנו, מפזרים כסף כמו אשת אוליגרך בכיכר המדינה, כסף נוזל מהידיים.

בבית חב"ד פגשתי את ענת. בחורה בת 26 מיבניאל. בדיוק סיימה הנדסת תעשייה וניהול ולפני ניו זילנד באה לטעום נפאל. זה התחיל מייעוץ על ניו זילנד והסתיים בהרבה יותר מסתם שותפה לימים שיבואו.

ענת בחורה פולנייה ממוצא בלגי. עם סיפור חיים ממש מעניין. כדי להוריד ממנה את הדאגות של תחילת טיול העברנו ערב נחמד בבארים של קטמנדו. היא התחילה עם יין למחרת קמה עם אנגינה.

טקס בית חב"ד עם השגריר הישארלי לשנה החדשה – חוגגים את ראש השנה. אני שואל את ענת מה דעתה על "באנג`י" והיא אומרת – "אני וגובה לא הולכים…". אני חושב שפחד ובמיוחד התגברות עליו וספציפית גבהים זה מתכון בטוח לחוויה לא נשכחת, מניסיון. בבית חב"ד הפכו ל"דודו טופז". בחסות "סוויסה" המקומי הגרילו כל מיני פרסים. ענת אומרת שמעולם היא לא זכתה בכאלה דברים, שנייה אח"כ היא על הבמה עם ואוצ`ר לבאנג`י.
לאלוהים של בית חב"ד יש חוש הומור מפותח ככל הנראה.

סגרנו ששנינו נלך להרטב ב"ראפטינג" בחסות "סוויסה" אח"כ ענת תמשיך לטרק הישראלי "אנאפורנה" ואני אעשה משהו מקוצר באיזור פוקארה ואחזור ארצה. הדירה בב"ש ממתינה לי.
אז נסענו לפוקרה באוטובוס שיאה להובלת לולים וגם זה במחאות נמרצות של פעילי זכויות בעלי החיים.

קיבלנו חדר וניסיתי לעזור לענת לנשום דרך אף סתום וריאות פסימיות – "אני לא באה מחר לראפטינג…".

מתישהו מוקדם בבוקר (תמיד זה מוקדם מדי) קמנו. סיפרתי לה שאני לא חולה אף פעם כי אני לא מוותר לגוף שלי אף פעם. לא מבטיח לה להבריא אבל בטוח לחייך. וחייכנו הרבה בראפטינג.
כן, איכשהו המשפט הזה עבד והוציא אותה מהמיטה אל הקאליגנדאקי.

הראפטינג – הגענו לנהר שנקרא – Kali Gandaki. הורדנו ציוד וניגשנו לעבודה, לשים אוויר תחת מסגרת שנקראת סירה.

קפצנו למים ומשם כמעט תמיד כיבדנו את הנהר, מין יראת כבוד כזו. אף אחד לא רצה למדוד את הטמפרטורה של המים. אבל ברגע הראשון שמישהו נפל ויצא בחיים הכבוד הפך להיסטוריה במהירות של התפוגגות הבטחות אחרי בחירות והמים למשהו מבוקש.
3 ימים דקלמתי את המשפט "Ganu, You Must Flip Us"…
היינו צוות של שבעה, נועם, שי, אופיר (מהנדס אווירנאוטיקה שכל היום תכננו יחדיו טילים), שגיא (מכור לחולצות תרמיות), ענת ואני ותוספת בשם "איה" יפנית שהיא החברה של הקברניט "גאנו" שלא יודע שיש חיה בעלת אותו השם.

נועם שברה שיאי עולם בנפילות למים, אני ושי קרענו את כולם בשטויות ובנסיונות למרד כדי להפוך את הסירה, התחלנו מלחמות עם כולם (שאר הסירות) ו…
כל ערב עצרנו להקים אוהל. החיים קשים שיש לך שותפה, היא שוטפת רגליים אתה מקים אוהל, היא מצחצחת שיניים אתה מנקה חול. בקיצור, אתה (אני) הופך לנפאלי ללא שכר והיא לנסיכה הודית.

השיאים היו התנקשות בסנטוס – מדריך של ספינה יריבה. סנטוס המדריך הכי בת ימי שיש חטף קפיצה מסירה לסירה ונפילה למים. השיא השני, גאנו סופסוף הצליח לתת לכולנו לשתות קצת מים. שי ואני כבר עמדנו ומשכנו בכל חבל אפשרי כדי לגרום ליצור הכחול לשקוע או לפחות להתהפך. נקווה שהמצלמה המצ`וקמקת שלנו תפיק משהו.

היו עוד כל מיני דברים מצחיקים כגון קניית עצים ממקומיים ב- 100 רופי למדורה שסידרנו שי ואני בלילה אפל, משחקי כדורגל שבהם איבדתי את ציפורן הבוהן שלי וכמובן משחקי הקלפים אל תוך הלילה שמלווים כל קבוצת ישראל שחוצה את הגבול. עוד בגללנו ימסו את ענף הקלפים בעולם.
בדרך חזרה באותו אוטובוס שהפעם אפילו הצטרף לראלי אוטובוסים על שביל שהיה מוגדר בישראל (שהיא לא בדיוק מדינה "מתוקנת" בכל הנושא לתשתיות כבישים) כצר מדי לתנועת אופניים.

פוקרה – חזרנו לעיר. פרקנו ציוד ואדרנלין. ותכננו פרידה. ביום הראשון כשכולם צפו בסרט מהראפטניג חלקתי סטייק עם אופיר.
למחרת אני וענת "שודדים קריביים" עם אננס על האגם ובערב הבחורה משחדת אותי בק"ג סטייק לעשות איתה את האנאפורנה. זו לא הבחורה, זה הסטייק .

יצאתי לטרק, זה היה ברור, כמו סופה של אבן כבדה על סף מדרון תלול, רק דחיפה.

Around Annapurna – אז קניתי כרטיס, סידרנו לה תיק עם כסאח צבאי (קמצנות בפריטים שמותר להביא) כדי שהיא תסתדר ללא פורטר צרפנו את שי ויצאנו לדרך. אני בלי תאריך טיסה חזרה לארץ ושביל של כמה ק"מ טובים לפני…

1. ימים 1-3 – Bessi Sahar – Danakyu: אחרי הנסיעה לנק` ההתחלה יצאנו מהר להיפטר מהשבט הישראלי שחלק איתנו את האוטובוס. אחרי חצי שעה הליכה נפנוף ביד וטיפוס לגג של ג`יפ. קיבלנו טרמפ, דרך לא שגרתית להתחיל יום של טרק. אבל מהירה זה בטוח. חתכנו את היום במחצית הדרך בגלל רעש נהר (בנות, רק אצלן צליל נהר יכול להיות שיקול למיקום השינה).
ביום השני פיצינו על כך ביום ארוך שלמרות ההליכה הנמרצת שיאיו היו 2 עצירות: מפל – מים שמקורם שלג ב- 5,000 מ`. קר וחזק, המסאז` המושלם. ככה, שעה על סלע קטן מים לגב וחיוך נסתר. השיא השני היה עצירה ל"שוד עם קבלה" – המאואיסטים – בעיירה Jange. שולחן קטן וחמישה "מצחיקולים" עם בגדי פורים אומרים לנו לעצור. סיפור ידוע בנפאל. חילקו לנו דף עם בקירה היסטורית על מלחמות החירות בנפאל, כאילו לא ידעו כמה אנחנו, בישראל, צינים לגבי מלחמות ובטח לגבי חירות. שמתי את "חליפת המו"מ" ולקחתי את האתגר לשגע את החברה האלה.
הטריק שלי פשוט, מעולם הם לא פגשו מטיילים כמונו, כ"כ דומים להם – אין לנו כסף: אנחנו שותים מים לא מטוהרים מהנהרות, כמו שרק המקומיים שותים, אין לנו כסף לפורטר ככה שאפילו הבחורה סוחבת את התיק שלה ולסיום עוד בפוקרה אספתי כמות נכבדת של מטבעות בשווי "רופי" (6 אגורות) – תחפושת ה"עני, הגעתי לנפאל בשחייה" המושלמת. הנאום היה כ"כ משכנע שענת ושי מאחורי כבר ריחמו עליי בעצמם, שנתתי את המטבעות למאואיסטים צתוך סימפטיה הם לא לקחו כסף – "I Understand" אחד מהם אמר. הם רימו בקבלה בשבילנו, שילמנו כרטיס מוזל בודד עבור שלושתינו והרישום שלהם הראה כאילו שלושתינו שילמנו מחיר "ישראלי" מלא. הלכנו עם חיוך של מיליון רופי.
ביום ה-3 ענת כבר בוכה, הרגל שלה כבר כואבת והיא מגיעה בדרישות – "חבישה, מסאז`…". חשבתי פשוט ללכת מהר למחרת, לברוח מהפינוק הנשי, כי אי אפשר לסרב לו.
היום היה ארוך כולל שביל שנגמר בסולם וצחוקים על פחד הגבהים של ענת, טיפוסים על סלע וכמובן הליכה לאור פנס…
בסה"כ עדיין מסביב לא היה נוף ששווה וויתור על מצמוץ. אז בעיקר עשינו שטויות במצלמה.

תופסים טרמפ

ילדים מקומיים

הירוק

מתפנקים בנחלון בדרך

מקומיים

סופרים מטבעות

בנות אחרי יום ארוך

הפצועה הישראלית

היא ביקשה רעיון ליום הולדת

כשנמאס לה ממני, היא שמה אותי בקופסא

וגם לי היו כמה טריקים

פחד גבהים – חלק מהגיבוש

ככה ענת ישנה

וככה רועי – אני

2. ימים 4-7 Danakyu – Thorong Phedi: קמנו ב- 1.10.06 ושני הכופרים שאיתי קמים ביום כיפור בלי יכולת לאכול, שוב אירוניה אלוהית. במפה היה מקום של מים חמים. התחלנו ל"נווט" למקום. מים לא מצאנו אבל טיפוס רציני ביותר מצאנו גם מצאנו. בהפסקת הצהריים מצאנו את שק הזבל הגנטי של כל כלבי העולם – הכלבה הכי מכוערת על כדה"א. לידה "בעלה" ככל הנראה הכלב המיואש עלי אדמות.
את היום סיימתי במקלחת בלי מים והרבה סבון, פשוט נגמר לבית המים כשאני מלא סבון.
למחרת הבנו סופית שבנפאל רק ההרים עצומים כל השאר Small (Nepal) Size. הרים עצומים פרות קטנטנות, שלג ללא סוף, סוסים מיניאטורים. נענו ל- Humde והנוף נע בין כרמל ישראלי למדבר נפאלי סטייל אזור ים המלח. משמאל בצבץ כבר רכס האנפורנה.
Humde, מעין נווה מדבר, שוב ריטואל הגאסט האוס כולל תואר דוקטורט בקלפים (רמי 51). ביום ה-6 הצפנו ל- Gushang. ענת כבר על כדורי גובה ואני כבר מת לראות משהו גבוה. חצינו 3,500 מ`, מימין מדבר, משמאל הר מלפנים עליה. ענת מתרגלת רדיפה אחרי נשימה כהכנה לרדיפה אחרי צעד בניו זילנד. הנוף סופסוף מרשים, אבנים חדות מצופות שלג רך כמו הניגוד בין גודל הפרה לרום ההר. ב- Manang שילמתי 300 רופי על 10 דק` אינטרנט לגלות שהכל הסתדר, ואני לא אפסיד את השינה בהרצאה הראשונה באוניברסיטה, יש לי תאריך טיסה חזרה לארץ.
בערב התפתח מין טקס צפייה בתמונת הכלבה וצחוק עד לשמיים הקרובים יחסית. ליום ה-7 התיאור הכי מתאים הוא יום שכולו צירי לידה. עלייה מ- Ghushang ל- Thorong Phedi. היום הראשון שהגובה סופסוף מקבל צורה של פנים תשושות ושפתיים סגולות (בעיקר של ענת). הליכה שכולה מעין הרגשה מעיקה, כמו התחושה בלידה, לפני השיא – ה- Pass מחר. חשבנו, שי ואני, לעשות את ה- Pass בסטייל, אולי סוסים, ענת מדריכה של רכיבת סוסים, וגם הרעיון שלה, ללכת ללא פורטר (והיא שיחקה אותה) קיבל מובן אחר – טיפוס בחמצן דליל 1200 מ` עם תיק על הגב. בדרך פגשנו את גלעד – בחור בן 45 מוזר ומצחיק עד טירוף, נשוי + 3 שהשאיר אותם מאחור ובא לבדוק כושר של גבר בגיל 45 + כרס + סיגריה אחת ליום. מסתבר שהכושר זהה לבחורה עם 3 משפטי הזהב: "אני לא מסתדרת עם בנות, רק עם בנים…", "אני נהגת מעולה…", "אני רצה כל יום 6 ק"מ…". אז ענת וגלעד בעלי אותו הכושר נשארים מאחור ואנחנו (שי ואני) מתפוצצים מצחוק. בערב הוחלט שאין סוסים, ויש פורטרים לענת – שי ואני. גלעד, 95 ק"ג בכל בוקר ישראלי,  הרג סוס בדרכו לכאן (הסוס פשוט התמוטט מלסחוב אותו) מה שגרם לנו לוותר על הרעיון.
נכנסנו ללילה שלפני, ענת החליטה שקמים ב- 4:30 ותנועה ב- 5:00. אני ושי "מריצים צחוקים" כל הלילה על מערכונים של הגשש, וסצנות מסרטים (הסאדו מיורוטריפ, אושר זוכרת את Hell General? התפוצצנו מצחוק על זה, בדיוק כמו בקולנוע). וככה התקפי צחוק מהולים בשינה נגמרו ב- 4:20 כשקמתי למנוע צלצול שעון מעורר.

אני וענת

עוזר לשי אחרי שמצאנו את השביל מהסיבוב אחרי הבריכות החמות

הכלב המכוער ביקום, שעשה לנו הצחוק של היום והפך לקמע שלנו

פרפר בצד הדרך

אני אולי מחייך, אבל זו הייתה המקלחת הקרה בחיי

צלע ההר בתחילת החלק של המדבר

ענת עושה "שופינג" ולבסוף בוחרת מוצר ישראלי – רועי

כמובן שאני חייב למצוא גבעה צדדית לטפס

ולראות את זה

פנינה לעיניים

פוגשים חברים ודנים באבולוציה

שי ואני בעיניה (משקפיה) של ענת

מכשול בשרי

גלעד – גיל 45 + כרס + סיגריה אחת ליום = כושר של בחורה

עוד מכשול טבעי

האתגר… עם שחר

3. הסוף – Thorong La Pass – Jomsom: עד כה הטרק לא משהו, עתה ממול עלייה מ- 4,200 ל- 5,416, 3 שעות בממוצע. יצאנו ב- 5:20, שי ואני חלקנו את התיק של ענת ובתחרות מעלה. הטריק שלנו מאוד פשוט, אף אירופאי לא ישיג אותנו מעלה, אנחנו הכי איטיים שאפשר ובלבד שנהיה צעד לפני אירופאיים. כל שיירה נעקפת לפני סוף העלייה המקומית. והם קמו כבר ב-3:00. ב- 6:35 צעקתי "יש" למעלה. אף אחד לא שמע, רק אני וההרים ובעל הבקתה שיוצא ומציע תה ב- 60 רופי. "תחזור לבקתה" עניתי לו, למות ברעב ולא לתת למישהו לחשוב שיצאתי פרייאר בגללו.
אחרי 25 דק` הגיע שי וב- 7:00 שאר האנשים.
צפיתי איך אדרנלין הופך לשטויות: בחור שמציע נישואין, תמונה ישראלית לבלייזר בעירום, שופר למפולות שלגים וסתם כיף כזה של הישג, אתגר ומשהו לאבא שלי.
ב- 9:45 הגיעה ענת. התפרק האדרנלין והרצון הביתה, שלי ושל שי התקלף לו החוצה. המשכנו מטה.
חצינו נוף יפה ועוד יום שנגמר. למחרת עוד הליכה ל- Jomosom. נותרו 2 ימי הליכה לסוף הטרק. אני כבר חייב לעוף כדי להספיק טיסה תודות לאבי שהפך לימודים למוחשיים ולכן מראש בניתי על טיסה מ- Jomsom. שי שראה את הברק בעיניים כשאני מדבר על ישראל והלימודים בב"ש קנה גם הוא כרטיס וככה ענת תסיים את הטרק לבד, בשביל כולנו.
רצה הגורל וערב שישי הזה שהוא גם ערב חג סוכות וגם הלילה האחרון שלנו ביחד חייב להפוך לחג. הזמנתי זוג ישראלי שהיה במלון דיברתי עם בעל המלון וסידרנו ערב יהודי נחמד. בבוקר העיניים של ענת דמעו ונפרדנו… לפחות עד שהיא חוזרת מניו זילנד.
היה עצוב, אבל שנינו ממשיכים למקום שחלמנו עליו.
הטיסה חזרה לפוקרה הכריזה רשמית עליי ועל שי כניצולי אסון טבע. כמעט חטפנו את המטוס (שי התחיל קורס טיס ויודע להטיס מטוסים) כדי להפוך את הטיסה לטיסה בטוחה יותר.

יצאנו לפני השמש

קבוצה אירופאית – צעד לפניהם

הסיגרייה שאחרי – רק תמונה

הגובה – פחות חמצן – עושים שטויות – הצעת נישואים

שי ואני ממתינים לענת

תמונה לבלייזר

תמונה לאבא

פשוט יפה

פשוט יפהפה

ממתינים לענת…

ארוחת החג…

ובטיול הזה, הנעל, ששירתה אותי בכ"כ הרבה מקומות בעולם ולא אכזבה. מתישהו גם היא נשברה (נקרעה) כל צעד חלק לי שוחק לה. חברים שנשארים בצד הדרך.

עכשיו בפוקרה, סופר ימים לחזרה. מתכנן עוד כמה שטויות אחרונות.

אבא, שיהיה מדהים באיטליה. מזל טוב. יש כאן תמונה שמוקדשת לך. ואת השאר אני אשמור…
50 זה כבר לא סתם. ותודה על התשלום ללימודים.

שלומית, אחלה מייל, אני רואה שאת לומדת עם התמונות. בכל מקרה "גורדי השחקים" פה יותר יפים. מתי את חוזרת מניו יורק?

יעל, את כבר בארץ?

עינב, תעדכני אותי בבקשה. אני שומע שאתם מבסוטים מב"ש. יש לי כמה מקומות לספר לכם עליהם. ראשית, מסעדה סינית בהיכל התרבות Jade Palace – חמישים ש"ח אכול כפי יכולתך. שנית, הפאב של עומר ביום ראשון – 3 שקל בירה.
ואם יש בחור ממש מיוחד שמגיע לו פינוק יש מקום מיוחד בעיר העתיקה…
אבל זה לא לפירסום!

אופיר, מירי, יש תאריך?

יאללה,

צ`או…

רועי אביטל
אין שכל אין דאגות