נגעה בשמיים, לא יכלה לצאת מזה…

20.9.06

שלוש…

Judy, I hope You'll enjoy the pictures…
I will translate it for you in another time, send my best to Jerry

ממה להתחיל, לספר על נפאל…
למה וכמה נסעתי? על 15 יום ללא ציביליזציה? על מקלחת עם מים חמים בקנקן כמו בגיל חמש? על הרים אגמים? או סתם שתי ישראלים מדליקים שפגשתי?
ואולי פשוט בזה שהלכתי יותר מ- 200 ק"מ כדי לראות את הגבוה מכולם? זה נראה לי הכי ממצה.

שנייה…
נחזור להתחלה ונספר.
ישראל, בנגקוק (סילבי תודה, הייתי היחידי במטוס עם שורה לבדו, בהתחלה חשבתי שאולי משהו לא בסדר בלבוש שלי,כשגיליתי שאני יכול לישון בשכיבה כבר לא היה איכפת לי) קצת שש – בש פוגש את יגאל מהפסיכומטרי ב"קשר" (מעיין, משרד פרסום את, היי בריאה. מאיפה הוא יודע את הציון?!?!) וטיסה לקטמנדו.

לארץ שלא מכירה את המושג מישור, ו- 1000 מ' מעל לפני הים נחשבים לעמק.
בשדה"ת פגשתי את אשכר שרק השם שלו זה שאלה בפסיכומטרי…
במטוס הצטרפה נועם (זו בחורה), בחורה משוחררת, יותר מדי (לירון דיאמנט לתשומת ליבך) נותנת פרטים על עניינים שעדיף שיישמרו לה. בלי שאני ארגיש את אשכר היא הפכה ל"חומי" ורועי הפך לרועייקה או רועיקוש…
עם יוד (האות) אינסופית.
מה אני אגיד לכם, המטוס כמו קו 5 של דן. רק חסר שהטייס ייצא לבדוק לנו כרטיסיות.
שדה"ת סטייל נתב"ג לפני נתב"ג 2000 נוסעים באוטובוס לטרמינל עצמו. ולמי שאין מקום פשוט הולך ברגל…
מהמטוס לטרמינל. אזל הלכנו.
עבור ישראלי לנחות בקטמנדו אומר להגיע לסוכנות "סוויסה", בחור נפאלי שישראלי שכנע אותו שהוא דומה למאיר סוויסה והוא כמו ישראלי אוריגינל לקח את זה לקיצוניות – לעשות מזה ירוקים.
אשכר חשב על האנאפורנה, נועם חשבה שזה יהיה דומה לבנגקוק ואני…
אם כבר באים לנפאל, אז האברסט.
מגיע מול האח של סוויסה: "מה הכי קשה פה בנפאל?" EBC + Gokyo הוא ענה…
העיניים שלי הבריקו. זה הדביק את אשכר ששכח מהאנאפורנה (חוצה ישראל בשביל ישראלים) ונועם שפתאום אמרה "וואלללה…".

שינה, קמים ב- 5:00 בבוקר מודיעים למונית שגם אם נלך ברגל נשלם רק 120 רופי וקדימה לשדה"ת.
176 דולר וטסים ל- Lukla השער להוד רוממתו.

קצת על נפאל. אם היינו בשיעור ספרות אז עכשיו (נילי רותם) הייתה ישר צועקת את מוטיב הרגל.
הכל פה סובב רגל. המוניות סטייל משפחת קדמוני זה אדם שדוחף ברגל…
אדם חסר רגליים בנפאל חשוב פחות מאדם מת.
המוטיב השני הוא חזרה בזמן.
אם אצלנו משאית היא מסוג Mack אז כאן המשאית המקומית שנוסעת על קש היא "יאק" מודל טיבטי. 5 ק"ג קש ליום עבודה.
הכל פה פשוט, תמים.

וכמו כל מדינת עולם שלישי הכל סחיר כאן, תן חתול קח כלב, 2 כלבים קבל ילד, 2 ילדים תזכה ביאק…

אז אני והספר "ההיסטוריה של אלוהים" (ספר ענק, אני אספר מאוחר יותר) אשכר ונועם נוחתים בלוקלה.

התנפל עלינו בחור בשם רם (אופיר יש לך קרובים נפאלים?) ופטר את נועם מהתיק שלה והצמיד לנו פורטר בשם מאן.
אני נשארתי עם ה- 18 ק"ג שלי ואשכר צנוע – הכל בבודדות בתיק שלו. אני עוד אצטער על כל תחתון.

נסקור עכשיו 14 יום מופלאים של הליכה (טוב, שבת אחת ניצלנו צירוף מקרים של שבת ומז"א ופשוט ישבנו לשחק קלפים), אתגר ובעיקר מחסור בחמצן גם מהגובה ובעיקר בגלל עצירת הנשימה:

1. לוקלה – נמצ'ה באזר (ימים 1-2): קצת עולים. נמצ'ה ב- 3,500 בערך. בעיקר נזכור את הפורטר שהולך עם כפכפים שאפילו לים מחוסר נוחות לא הייתי הולך איתם, כוחו של הרגל. בעליות, גם אלה שלעומת ניו זילנד נראות כל כך צנועות, מחוסר חמצן הופכות לאתגר לא קטן. כבר ב- 3,500 יש רק 65% חמצן כלומר כל 3 נשימות שוות 2 לבחור כמוני שבימים שעושה עלייה לסוקולוב נמצא 10 מ' מעל פני הים.
מבט למעלה לאופק מסביר את השורה של משינה – "נגעה בשמים, לא יכלה לצאת מזה…" אחרי כזה מאמץ ובעקבות כזה יופי למה לרדת?
בנמצ'ה איבדתי את המצלמה. בחורה, מוכרת בחנות, החזירה לי אותה. הבטחתי לה תמונה והיא תקבל. מבחינתי שייגנבו הכל רק לא את המצלמה והיומן – המציאות והנפש של הטיול שלי. ושוב כמו תמיד אותה תמונה של מה שאנחנו קוראים עולם שלישי ובעצם הוא עולם חלומי שבו "מכסף נשמרת חיוך הרווחת…".
אני אזכור נגיעה ראשונה ב- Dal Bhat ושינה מאושרת…

2. נמצ'ה באזר – לבוצ'ה (ימים 3-5): הראש מקבל זווית כלפיי מעלה, הפה נפער וכולך נהפך למשאבת חמצן שעדיין לא יעילה מספיק. אם זכרוני אינו מטעני, במים קל יותר לנשום. אומרים שבני אדם זהים גנטית 99% לשימפנזה. אני בטוח שהנפאלים זהים ב- 90% גנטית לעז הרים. אחרת איך אפשר להסביר בחור חצי ממני בלי טיפת שומן סוחב בעליות משקל כפול ממני…
אלו היו ימים קשים, בייחוד העלייה ללבוצ'ה.
ברירת המחדל במדינה הזו היא עלייה ופנים סגולות. 4,000 מ' או לא, אימא זו אימא ואם תינוק צריך לינוק…

ככה זה אימא. אל דאגה, קיבלתי רשות לצלם.
המקומיים כל כך אדיבים, צנועים, תמימים. להתאהב בהם, עם ברק בעיניים.

לי ולאשכר עלה רעיון מהפכני על משרד פורטריות. מה יגרום לך לטפס מהר יותר משורט לבן מתנוענע לו מקדימה. ככה זה שהעלייה מדכאת, המחשבות חייבות להיות חיוביות.
בשיא העלייה, כולי נוטף באו 2 בחורים אנגלים, זה הדו שיח בינינו:

Them: You seem to enjoy.
Me: You have no idea.
Them: It's worth it, everywhere you go.
Me: It better be, otherwise I'll come back with a Bulldozer and make everything flat

אשכר נקרע מצחוק מאחור. שנינו מהנדסה…
נועם העבירה את היום עם שלפוחית ושקית תה ברגל (עוד טריק מהצבא) השתעשענו עם ניווט קצת במפה (לימדתי את אשכר מהם חמוקיה של אמא אדמה) ומתישהו הגיע הגאסט האוס. והריטואל הרגיל של חליצת הנעליים שעשינו ממנו טקס שלם ואפילו יש ברכה כשרה למהדרין, מתיחות (אושר, אני כמעט נוגע ברצפה) ושנ"צ, כן אני מרביץ שנ"צ פעם ראשונה בחיים שלי. אומרים שאחד מההשפעות של הגובה הינו חלומות קיצוניים, או מתוקים להפליא או סיוטים. שלי היו בטעם צמר גפן מתוק. פשוט תענוג אלפיני.
אחרי שנ"צ ארוחה ושוב שינה. צברתי יותר שעות מיטה מאריק שרון בטרק הזה (אני מקווה שהוא עוד חי ולא יצאתי טמבל).
קצת הקדמנו את העונה ולכן לרוב היינו לבד בכל גאסט האוס. ויצרנו מין חברה שלנו, צחוקים שלנו. היאק הוא המלך (האומה הזו כולה תלויה בבהמה הזו, צמר, בשר, חלב וכו' נראה שהוא כל יכול ויקר מפז). ערבי בדיחות והווי מיוחד עד שנגמר האוויר, סוגרים את האור ועוברים לחלק האומנותי.
את ההרים המושלגים בדרך כיניתי "ארטיקים". כי כשהולכים וכ"כ חם מהזיעה, כל מה שבא לך זה לתת ביס לפסגה מושלגת כזו…

3. לבוצ'ה – גורק שפ (ימים 6-8): חוצים את ה- 5,000. Goark Shep בית העורבים. העיירה הכי קרובה לשמיים. כאן התפללתי שאבות אבותיי היו נרדפים במדינתם וברחו להרי האטלס וחיו שם.
ואיפשהו זה טבוע בי, היכולת להיות בגובה כזה בקלות. אבל כנראה שהם היו אנשי חצר המלך.
אפילו מאן הפורטר שלנו נשבר ולקח כדור נגד גובה. אני לא בולע כדורים ולכן נשארתי אטום לחמצן. אתגר רציתי, ועוד איך קיבלתי.
השקט של העליות, אף אחד לא מדבר, כל אחד מבין כמה קשה פעולה כמו דיבור. כל טיפת אוויר שיש, שתישאר בפנים.

את העליות עושים לאט עם עיקשות של אישה עקרה. מוסיקה באוזניים ומילים נפלאות:

When I was young, it seemed that life was so wonderful,
A miracle, oh it was beautiful, magical.
And all the birds in the trees, well they'd be singing so happily,
joyfully, playfully watching me.
But then they send me away to teach me how to be sensible,
logical, responsible, practical.
And they showed me a world where I could be so dependable,
clinical, intellectual, cynical.

הכל מנוצל פה עד תום, ניצול המשאבים. אפילו צואת היאק הופכת לפחם, כל טיפת מים ומולקולת חמצן כמובן וכל צעד – כמה שיותר אנכי.
סטודנט כלכלה שיטייל פה יגיע למסקנה פשוטה:

 Altitude = Inflation

כל מטר מעלה שווה אחוז בעליית מחיר.
גורק שפ כ"כ קרובה לשמיים שקלסטרופוב היה חוטף פה התקף. ואני, רועי, כבר יומיים בלי חשק לאכול. פשוט לא אוכל כלום. מזה"א לא בדיוק מזהיר. מדי פעם הר פושט מדיו המעוננים וחושף טפח. רכס ההימלאיה הוא רכס ההרים הצעיר והגבוה בעולם (בן 60 מיליון שנה ככה שצעיר זה מאוד יחסי כאן). רק ב- 1953 הצליחו לכבוש את האברסט. 8850 זהו גובהו של מפלץ השלג והסלע הזה והוא מרחק ענן מעיניי. זהו מקום שקיצוניות האתגר האנושי גוברת של על קיצוניות הטבע. אנשים שטיפסו לבד, ירדו בסקי או טיפסו ב- 10 שעות עד לפסגה.
ואנחנו בגובה 5100 מ', 50% חמצן. 2 נשימות שלי, אחת שלכם. 76 פעימות לב בדקה במנוחה לעומת 50 בבית. כבר 50% עודף מאמץ, שינה מוגדרת כפעילות גופנית.

הנוף, כמו ללכת על הירח.
השבט המקומי, נקראים Sherpa אנשים עם פרצוף של אדם שיורד מהגבעה אחרי קרב ויורה בפצועים אך עם נשמה של תורמי איברים.
בגורק שפ בילינו 3 ימים. 2 אטרקציות:

א. Kalla Patthar – יותר מ- 5,600 מ' גובה. ממש ממול להוד רוממיותו. ערב לפני קיוויתי שהגוף יקום צעיר בשנה, כמו בניו זילנד נטפס 500 מ' ונחייך, פנים אל פנים.
קמתי ב- 4:30 וזה היה שווה את זה. כל מה שמעבר מאבד את העניין. קמתי, ספק העייפות, ספק עוד חלמתי אבל אני בטוח שראיתי שלג כחול. 20 דק' ניסיתי לצלם, סיימתי בלירוק על המצלמה.

500 מ' זה לא הרבה היו ימים עם 1800 בניו זילנד, אבל מ- 5100 ל- 5600 זה הרבה וקשה. כמה קשה? כמו לשכנע פלשתינאית כי 2 ילדים וחתול עדיפים לעתיד הילדים, כמו להגיע ללאס וגאס ולשחק קלפים על כבוד, כמו לקבל שירות בביטוח לאומי או כמו לטפס את הקללה פטאר הזו…
הלכנו בתוך ענן, הסיכוי הסטטיסטי שנראה משהו הוא כמו שערפאת יחזור בתור הרב כדורי. אבל אף אחד לא אומר את זה. אחרת מה יצדיק דופק 180?
ואז שריקה, צרחה חיוך…
ממול צללית בגובה 8850. ואז 50 פלאשים בבת אחת.

העלייה חוויה כוללת, נשימה מחציתה חמצן מחציתה ענן, רגל דואבת, ריאות מעוננות, לב באטרף ועיניים שסורקות ללא הרף לנק' חולשה של ענן ושמש.

הגענו למעלה. כולנו מוקפים ענן, כל תמונה כמו תמונת פספורט עם רקע לבן. פרצוף אדמדם ולבן מאחור. אז ירדנו, וכמו שמרפי מבטיח ויודע לקיים פתאום הוא הופיע לסט תמונות. העוצמה של הטבע בלתי נתפסת והקטן, אני חשוב לא פחות להשתאות, להעריך. לטבע נשמת אומן ככל שהנשימה קשה מהתרגשות הוא חושף יותר.
אז רוח השטות עלטה עלינו, בלי חולצה, לשון בחוץ לתפוס שלג…
זה הרגיש כמו הכדורים הללו של חג המולד, עם שלג יורד וחלום עטוף זכוכית.

כל זה היה ביום ההולדת של אחותי ענת.
ענת, איזה יום הולדת חיכה לך פה, כמה חבל שלא באת. מתנה של הטבע חיכתה לך פה.
חזרנו. שינה.
הרבה חומר לעכל לחלומות אלפיניים. יש כאלה שקמים ב- 4:30 להתפלל, יש כאלה שפשוט יוצאים ורואים חלום.

ב. EBC – האברסט בייס קמפ – שער הכניסה הרגלי לשמיים. 6:30 מרבד שלג לרגלנו. צחצוח שיניים בקור הזה הפך לעינוי סיני.

הולכים ל- EBC, החלטה הגיונית כמו לנסוע באיילון כל בוקר לעבודה, אין הגיון אבל עושים את זה. ו-3 דברים בולטים:

1. צליל דחיסת השלג תחת הרגליים – כמו בכי תינוק שרק נולד, חליצת פקק יין בפגישת אוהבים או עברית בארץ רחוקה – צליל מושלם.
2. השקט – כ"כ שקט בהליכות, לא מדברים. שומעים את הלב דופק, את החלום של השותף או סתם מפולת שלגים. פסטורליות של גביע גבינת סקי. אבא, אפילו אתה היית נרגע כאן, אלוהים אפילו אני התחלתי ללכת לאט.
3. הקור – כ"כ קר היה כאן. כל הגוף נרדם בלתי מורגש. האמת, לא כ"כ איכפת. מלבד העיניים לראות והרגליים ללכת שכל השאר יילך לישון.

ככה בטמפ' של גופה בחדר קירור יצאנו ל- EBC.
עולים יורדים, חוצים נחל טיפוס גבעה וכו'…
מתאקלמים, הסימן הכי ברור הוא כאב. אם פתאום יש כאב שרירים אתה מחבק אותו, שמח שהכל בסדר. זה פרדוקס, אבל הסכמנו שאת ההיגיון השארנו בישראל עם שאר הסממנים של ההיגיון המודרני – שעון מעורר ועיתון בוקר.

מילה על מאן הפורטר. בן 23. הכי זול במחירון דובר מילה אחת בלבד באנגלית – OK היא מסמלת: "כן, לא ולמה לא". כל מילה בליווי חיוך. כ"כ קל לגרום לו לאושר. תה, מקלחת חמה. כל רופי שהוצאתי עליו הוא הרופי הכי טוב שהוצאתי בחיי – כסף שהפך מיידית לאושר. וגם חיבוק או טפיחה גורמים לו לזרוח עד להמסת שלג. חלמתי להכניס אותו לכפר לקולות "קולולולולו…" פרי גרונה של נועם, מחווה.
קיצור מאן מתרגל אותנו בפנטומימה, ככה שחנוך רוזן יכול לפרוש שנחזור.

כל הכבוד לנועם, נחושה כמו שרק בחורה יכולה להיות.
אחרי ירידה מהרכס, מימין עמודי קרח. מזכירים את חולות אשדוד. דיונות של שלג.
ומאחורי הפינה מסוק מפורק עדות לחילוץ בסגנון רוסי. אשכר ניסה להניע אותו, ניסינו לשים הילוך ראשון ולדחוף בירידה אבל, יש גבול לשיגעון.

מנהרה קסומה בצבע ניו זילנד ואז הגענו:

EBC – Everest Base Camp

התרגום – שער כניסה רגלי לשמים – סמכו עלי.

שתי משלחות. אחת קוריאנית ששוב תרגלה אותנו בפנטומימה. ואירחו אותנו בתה (אני שותה שתייה חמה, איזה מוזר).
אני התגנבתי למשלחת הקנדית / אמריקאית. שיחה עם דייב, איש שיגשים את חלומו ויגיע הכי גבוה שאפשר על כף רגל. אין על האמריקאים לתכנן ולהוציא לפועל. הצטרף לשיחה שלנו ברג, ראש המשלחת. בן 48 בנוי כמו הר עם ידיים מפתח שוודי. הם הסבירו לי על התכנית השלבים הקושי וכו'… ואז יריתי – "אפשר להצטרף?". הייתי מצטרף אם הם היו מהנהנים בהסכמה, אבל הם שלחו אותי להתאמן ולחזור שנה הבאה. קצת ניסיון עם שלג, היה הנימוק.
לך ספר להם על החרמון.
אם הוא היה אומר "כן" הייתי שוכח מהלימודים, החדר בב"ש הכל בשביל להגשים חלום.
לפחות יש לי תמונה עם דייב.
אח"כ זמן שטויות, תמונה לענת אחותי ליום ההולדת שלה (זה במקום השטויות שביקשת בתאילנד, פתחי, מסגרי ותלי).

זהו חזרנו.
שינה ולספר שלי – על אלוהים, מאיפה הוא בא, מה עשינו לו ולאן הוא הולך. הסופרת שוזרת את הרעיונות שלה בגאוניות לא פחותה מהרעיון להמציא את אלוהים. חשבו על עלים, סתם ערימה. וחשבו על כובע קלוע עלים. זה מה שהיא עושה לרעיונות שם.

4. גורק שפ – גוקיו (ימים 9-12): אחרי יומיים עם שעת השכמה של בעל רפת זכינו ליקיצה טבעית.

מזה"א פה מטורף. כל יום מלחמה בין השמש לעננים. ביום האחד ניצחון נוק אאוט לזה וביום השני לזה.
שכחו מקרם הגנה, אנחנו כ"כ קרובים לשמש שגם עם מקדם הגנה 100 (זה מה ששמנו) נראינו כבני שבט הטוטסי.
יש ימים שמתחילים בשלג ונגמרים בחולצה קצרה וכאלה שהעננים נותנים נוק אאוט לשמש והמראה לילי שולט כך שכל שחסר להשלמת התפאורה הוא הירח.
תרגול חציית נהר כמו בניו זילנד. שעה אני בונה מאבנים מעבר לנועם בסוף היא קופצת במקום אחר נופלת ונרטבת.
מגיעים לדזונגלה. יום לפני ה- Chola Pass, יום ההליכה הכי קשה בנפאל לאלה שעדיין מתקדמים אופקית (יחסית).
המארח שלנו, 4 פעמים בפסגת האברסט, מודיע לנו, 3 שעות לשיא הפאס. "כמה לוקח לך?" שאלתי, "שעה" הוא ענה. רשמתי. אמרתי אני חייב לעלות את הפאס הזה בדקות (אושר, כאן את מחייכת).

שישים ושמונה דקות לקח לי…

בשיא הפאס, שכבתי שעתיים חיכיתי לאשכר ונועם. כתבתי לי שירים ובעיקר תרגלתי נשימה בקצב אנושי. אפילו מאן נשבר לי באמצע הדרך למעלה.
כמעט. כמעט הצלחתי לעמוד ביעד.

ככה אני אוהב לבחור, את השגרה כאויב, את החיים כסיפור טוב ואת האתגר לחלום.
הכל היה מושלם, ההרים יצאו לשעות של פוטוסינתזה ואני התעקשתי למדוד זמן בדקות. כנראה שחוסר חמצן גורם לפיגור גם בגיל 24 ולא רק בעת הלידה. ושוב בתזמון של נהג מרוץ עם שירים מופלאים שכל אחד מהם אני מוכן לשמוע ב- Repeat שנה אבל כאן נפלו כאלה שממש מתאימים כמו Knocking On Heavens Door…
כמו טופס זוכה בלוטו, רק שירים במקום מספרים.

למעלה צעקתי: "יש…".
הכי חזק והלכתי לנשום, עד שהם אספו אותי…

ואז הרגשתי ש"המרחק בין אתגר מרקיע שחקים וקסום למפח תהומי הוא צעד אנכי…" כבר לא היה לי כח לצעד נוסף.

התקדמנו, הליכה בשלג, מדרון אין סופי.
הרגשתי כמו בקוסם מארץ עוץ, במקום אבנים צהובות סלעים אפורים. בלתי נגמר. אחרי שיא כ"כ כייפי, הכל נראה טרחה כ"כ מיותרת.

הגענו לגאסט האוס עם אישה שנתנה למושג "אשת חייל" משמעות נפאלית. פשוט מדהימה. ניקתה, בישלה, הכינה לנו מקלחת (בקנקן) וקוששה עצים בו זמנית.
ואז מיטה ליצוק חלום חדש.
למחרת מד"ס בוקר קליל לגוקיו.

5. גוקיו – מצ'רמו (ימים 11-12): 5,100. יש פסגה שנקראת גוקיו רי. 5400. יש זמן, אנחנו 3 ימים לפני הזמן המומלץ.

את שישי חגגנו כהלכתו בארוחה חגיגית כולל מאן. והדבקנו את כולם בשירי שבת. בשבת מזה"א לא האיר פנים וגם שבת אז אמרתי We Take Advantage Of Coincident ופשוט עשינו תואר במשחקי קלפים עם הגרמנים. ומחשבות על הקונטרסט שאין גדול ממנו בין חיינו לחייו של מאן (אנחנו בני אותו הגיל). ושוב נתקלנו במיתוס הסמים על הישראלים (כל מקום מציעים לנו סמים).
אכלתי חביתה שהייתה יותר ביצת שמן ו"האש בראון" שזה משהו אמריקאי שהורג, פשוט הורג (אני אלמד על בשרי וקיבתי בימים הבאים). לא יכולתי לאכול יותר. ואז כמו בפרק בסיינפלד שקרמר לוקח את נורת הדלק עד הסוף, מפלס האנרגיה שלי ירד ואני המשכתי לנסוע…
למחרת יום יפה עולים לרי (רי – פסגה, גוקיו – הר). בחיים לא הרגשתי כ"כ רע, בלי כח. בלי יכולת לאכול בגלל ההאש בראון, כמו אוטו על אדים. פשוט לא יכולתי ללכת כל צעד נע בין התקף לב לשיברון לב על וויתור לעלות וכדי להוסיף ההר בנוי כתפיים כתפיים כך שכל צעד מתגלה פסגה חדשה, לוחמה פסיכולוגית של ההר. הגענו בסוף למעלה (זו עליה יחסית קשה ונועם וויתרה עליה), היה שווה את הכאב. ההרים סביב לבשו יותר לבן מכלה בערב כלולותיה. שוב מבט לאברסט.

התאריך היה 17.9.06 אז בשבילך מעיין חגגתי גם את יום ההולדת שלך.

יש רגעים בחיים שאם לא תקפוץ עליהם ב-2 ידיים הם יברחו במשב ענן. שמיים נקיים מעל גוקיו רי זה אחד מהם. פוזה עם סיגריה (אשכר ואני חשבנו לצייר עננים) ומין חיוך של אושר כזה, טהור ללא סיבה.
ירדנו בליווי כלב אלפיני, ריקודי בזים ופרפרים.
אח"כ המשכנו למצ'רמו ואני עדיין סוחב הרגשה רעה ולא יכול לאכול. הגוף ב- 20% תפוקה. אפילו מאן הציע לסחוב לי את התיק. כזה מקסים. עדיין לדעתי לסחוב את של נועם היה די והותר.

6. מצ'רמו – לוקלה (ימים 13-14): עבודות הרס"ר של סוף הטקס. עצרנו ב"דולה" מאן ואשכר עזרו לי ליצור משהו מאבנים, עוד ברכת יום הולדת, הפעם לנטע.

אני עדיין כמו בפרק בסיינפלד, לא יכול לאכול מרגיש ממש חלש וגם ככה איבדתי 3 קילו בטרק הזה, ממש חלום עבור המתבגרת הממוצעת. כל מה שיכלתי לעשות בירידות זה לנתק את הרגל ולתת לתיק ולשיפוע לעשות את השאר. בעליות, איכשהו סחבתי. אני עולה מדרגה, התיק חוצב בי אחת למטה. הצרפתים אומרים שאדם הוא מה שהוא אוכל, אז מה זה אומר על ההאש בראון?
הנוף עדיין מרהיב. אם בניו זילנד אלוהים פשוט עיצב הכל כאן החומר עדיין גולמי ופראי.

עצרנו בנמצ'ה. הלכתי לאישה שעזרה לי למצוא את המצלמה בשביל חדר. זה המעט שיכלתי לעשות בשבילה. בגאסט האוס שלה היה מקלחת מודרנית וכל טיפה כאילו החזירה אותי לפני ההאש בראון. אכלנו סטייק ויום לפני הסוף הזמנו את מאן לסטייק, הוא אחד משלנו. האיש שכ"כ מפחד מיאקים אכל סטייק של אחד.
האישה שארחה אותנו, כ"כ נדהמה לראות את היחס שלנו לפורטר שלנו שהיא פשוט עשתה לנו הנחה בהכל, בלי מיקוח.
מפגש של שיאי אנושיות.
למחרת שרפתי כבר את השביל, עשינו 30 ק"מ. הגעתי ללוקלה ב- 4.5 שעות. והמתנתי לאשכר ונועם. לסיים.
שילמנו למאן, נתנו לו טיפ גילינו שהוא אב לשניים וממהר לכפר שלו. נפרדנו בחיבוק. כל פעם ששילמתי על משהו בשבילו נזכרתי במשל על הדג והדיג. האם לתת לו כסף או חוויה. אני חושב שבסוף נתנו לו משניהם. הוא לא יישכח אותנו ואנחנו לא אותו. והוא יזכור אותנו יותר מאשר דולר מהלך ללא תיק ואנחנו התייחסנו לו יותר מאשר "פורטר".
לקחתי את הכתובת שלו. לשלוח לו זיכרון של מציאות קפואה על נייר ממוסגר.

הסוף:
איך להסביר את הסוף?
מצד אחד הישג מצד שני תחושת הריקנות שזורמת במקום דם בכל סוף של דבר שלא ישוב.
הצטלמנו באותו מקום שהתחלנו 14 יום אחרי. התרגשות הוחלפה בעייפות, החלפנו ציפיות בחוויות, ריח של משהו חדש בניחוח של הליכה מאומצת של 14 יום וחיוך בחיוך רחב יותר.
שוב הטקס, הורדת נעליים, אחרי 30 ק"מ יומיים ועוד 12 לפניהם. ה"ניחוח" הזה רק אדם שחווה את זה ייראה בו שביל מלא פרחים, אחרים ייטו למות…
סוף והתחלה חדשה.

שלומית, מצד אחד חבל שלא טסנו יחד, אבל אני שמח שבחרתי את גורדי השחקים מצופי השלג על גורדי השחקים המבוטנים של ניו יורק.
אימא, אני בסדר, אמרתי לך. כשהטלפון יצלצל תדאגי. כל עוד לא כתבתי (לצלצל אני לא אצלצל) סימן שאני רואה הרבה יותר ממה שהתמונות מעבירות. אל תדאגי.

אופיר / שי – Everest Steak House ראוי כי יקבלו פרס חסידי אומות המטרקים. ירדתי פה (היום) על קילו בשר. תמונות תקבלו אח"כ. הבשר כ"כ טרי כשתקעתי את המזלג כאב לבשר. קילו! אופיר אתה לא תאמין, אם היית פה….
שי, זו הייתה המלצה שמשקלה בזהב (בשר).

יעל, איך הודו? אני מקבל את המיילים, משום מה בלי תמונות.

לירון איך הייתה יום ההולדת?

ענת, את קולטת מה פספסת?

קתרין, מיתר כבר רצה?
אמיר, יש התפתחות מעניינת בגזרה אחרת. לגבי העניין עצמו, רב הנסתר על הגלוי, והאמת בינתיים אני מניח לזה, מטביע את זה בשלג…

זהו, כ"כ נהניתי לרשום את המייל הזה. כמעט כמו לטייל, לתמצת 14 יום בשעה…
קצת קשה וגדול על המייל הזה.
לכל מי שנולדה בספטמבר מזל טוב. מי שזכרתי עשיתי משהו מיוחד ביום שלה.

צ'או…

נפאל

ביצוע: גלי עטרי
מילים: רחל שפירא
לחן: אריאל זילבר

ומספרים,
מעבר לשיירת
ההרים המתקמרת
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
ניצב מקדש תפארת,
זאת אומרת,
שכמוהו עוד עינך לא ראתה.

ומספרים,
כלואה ציפור הפלא
שבאבן מפוסלת
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
צמאים פילי האבן
ומנגד
מבזבזת את מימי המזרקה.

וכשתעוף, תעוף, תעוף
תעוף צפור האבן
אל התכלת הזכה
אז הפילים המפוסלים
יוכלו סוף סוף לנוע
ולגמוע את מימי המזרקה

ומספרים,
אז יעלם הרשע
ולא ישתלם הפשע
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
יגיע תור השפע,
וגם כל חסרי הישע
לא ידעו עוד מצוקה.

ומספרים,
עדיין לא ידוע
אם מחר או עוד שבוע
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
תעוף ציפור האבן
אל התכלת הזכה.

וכשתעוף, תעוף, תעוף
תעוף ציפור האבן,
לא תהיינה מלחמות
המזימה והאימה
יהיו רק זיכרונות
מן השנים העגומות.

ומספרים,
עדיין לא ידוע
אם מחר או עוד שבוע
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
תעוף ציפור האבן,
אך תמיד אישה יושבת
ולוטשת מבטה.

וכשתעוף, תעוף, תעוף
תעוף ציפור האבן
לא תהיינה מלחמות
המזימה והאימה
יהיו רק זיכרונות
מן השנים העגומות.

ומספרים…

רועי אביטל
אין שכל אין דאגות